חגים ומועדים
מצוות האכילה בערב יום הכיפורים: למה היא שקולה לצום של יומיים, ואיך השמחה מעלה את התשובה לשמיים
| נושא | הסעודה שלפני הצום | מרצה | הרב יהודה טאוב |
|---|---|---|---|
| קטגוריה | חגים ומועדים | היקף | 4 פרקים · 17 סעיפים · 54 פסקאות |
| מילות מפתח | יום הכיפורים · ערב יום הכיפורים · שמחה של מצווה · תשובה · טהרה · רבנו יונה | ||
| הקלטה | https://youtu.be/3RQGDM-gjxk | ||
| סעיף | נושא | עיקר |
|---|---|---|
| 1.1 | 📖 "בתשעה לחודש" | מן המילים "בתשעה לחודש" למדו חז"ל שהאוכל בערב יום הכיפורים כאילו התענה תשיעי ועשירי. |
| 1.2 | ⏳ צום של יומיים | תענית של יומיים רצופים קשה פי כמה, והאוכל בתשיעי נחשב כמי שעמד בה. |
| 1.3 | ❓ לאכול – יותר מלצום? | יוצא שהאכילה בערב יום הכיפורים שכרה גדול משכר הצום עצמו, ויש להבין למה. |
| 1.4 | 🐟 הדג של המלך | יהודי שילם הון על הדג האחרון בשוק, כי זו הפעם היחידה בשנה שה' ציווה עליו לאכול. |
| 2.1 | 🍽️ סעודה ולא כרסום | מן הסיפור רואים שהמצווה היא סעודה של כבוד ושמחה, לא סתם מילוי הבטן. |
| 2.2 | 🕊️ ציפור עם כנף אחת | מצווה עולה לשמיים בשתי כנפיים, יראה ואהבה; בלי שמחה היא אינה יכולה לפרוח. |
| 2.3 | 😊 שמחה שמחר ניטהר | הסעודה של ערב יום הכיפורים היא שמחה על כך שמחר ה' מטהר אותנו מכל העוונות. |
| 2.4 | 📅 להקדים את השמחה | כשאי אפשר לעשות סעודה בזמנה, אפשר להקדים אותה – כפי שמקדימים את שמחת יום הכיפורים לערבו. |
| 3.1 | 🎁 שמחה שמביאה לקבלת הצום | השל"ה מבאר: רק מי ששמח בתשיעי, צום העשירי שלו מתקבל, ולכן נחשב לו כאילו התענה שניהם. |
| 3.2 | 📜 רבנו יונה: מחכה לכפרה | בעל התשובה מחכה ליום הכיפורים כמו מי שמחכה למחילת חוב, ושמח כשמגיע זמן כפרתו. |
| 3.3 | ❤️ אהבה שמתגלה | יש תקופות שבהן מרגישים במיוחד את אהבת ה', ויום הכיפורים הוא זמן כזה לכל יחיד. |
| 3.4 | 🌟 "יגדל וישגא מאוד" | רבנו יונה מלמד ששכר השמחה במצוות גדול מאוד, ולכן מקדימים לצום סעודה של שמחה. |
| 4.1 | 💃 הריקוד לפני נעילה | המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין רקד לבדו בחדרו לפני נעילה, מרוב שמחה על הטהרה. |
| 4.2 | ⌛ לא לספור את השעות | מי שמחכה שהצום ייגמר מאבד הרבה; צריך לשמוח בצום ואף לרצות שיימשך. |
| 4.3 | 💧 "ומי מטהר אתכם" | ביום הכיפורים ה' מטהר את המידות, ונותן לאדם לב חדש – וזו סיבה גדולה לשמחה. |
| 4.4 | ⚖️ "עיצומו של יום מכפר" | גם לשיטת חכמים, מספיק רצון אמיתי להשתנות כדי שהיום יכפר, וככל שהאדם שמח – הטהרה גדולה יותר. |
| 4.5 | 🌈 צער ושמחה ביחד | ביום הכיפורים אפשר לזכות גם במעלת המצווה שבצער וגם במעלת המצווה שבשמחה. |
עיקר הסעיף: מן המילים "בתשעה לחודש" למדו חז"ל שהאוכל בערב יום הכיפורים כאילו התענה תשיעי ועשירי.
התורה אומרת על יום הכיפורים: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב". לכאורה יש כאן קושי. מתי צמים? בעשירי בתשרי. למה לא כתוב בפשטות "בעשירי"? למה התורה מזכירה דווקא את התשיעי?
מכאן למדו חז"ל חידוש מעניין מאוד. אומרת הגמרא: "כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי". התורה רמזה כאן מצווה: מצווה לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים.
המפרשים שואלים: מה פירוש "כאילו" התענה תשיעי ועשירי? בתשיעי הוא הרי אוכל, ונחשב לו כאילו צם, ניחא. אבל בעשירי הוא צם באמת! מה פירוש "כאילו" לגבי יום שבו הוא באמת צם? מה מוסיפה האכילה לצום שהוא עושה ממילא?
עיקר הסעיף: תענית של יומיים רצופים קשה פי כמה, והאוכל בתשיעי נחשב כמי שעמד בה.
התשובה שמובאת במפרשים: מי שמתענה שני ימים ברציפות, התענית ביום השני קשה עליו כפליים מתענית של יום רגיל. לכן "כאילו התענה תשיעי ועשירי" אין פירושו שני צומות נפרדים, אלא צום אחד רצוף של יומיים, שהוא דבר אדיר.
כמעט איש מאיתנו לא ניסה לצום יומיים רצופים. זה קשה מאוד. רואים זאת גם מן ההלכה: בחוץ לארץ עושים שני ימים טובים בכל החגים, אבל יום הכיפורים לא תוקן בשני ימים. חכמים לא העזו לתקן צום של יומיים, כי רוב הציבור אינו יכול לעמוד בו.
ובאה התורה ואומרת: מי שאוכל ושותה בתשיעי – נחשב לו כאילו צם יומיים רצופים. ומובא בספרים שתענית רצופה של יומיים שקולה לתעניות רבות מאוד. מי שצריך לתקן משהו בנפשו ומחפש תעניות של תשובה, יכול לקבל את השכר הזה דרך הסעודה של ערב יום הכיפורים.
עיקר הסעיף: יוצא שהאכילה בערב יום הכיפורים שכרה גדול משכר הצום עצמו, ויש להבין למה.
יוצא דבר מפליא. אדם צם ביום הכיפורים – יש לו שכר של יום צום אחד. אדם אוכל בערב יום הכיפורים – נחשב לו כאילו צם יומיים רצופים. כלומר, המצווה לאכול גדולה, מבחינת השכר, מן המצווה לצום! איך ייתכן?
עוד לפני שמבינים את הטעם, עולות שאלות מעשיות. מה בדיוק המצווה? האם מספיק לכרסם משהו לאורך היום, כמו שאוכלים חטיף בין עיסוק לעיסוק? האם המצווה היא לאכול כמה שיותר, כאילו ממלאים מלאי לקראת הצום? או שהמצווה היא דווקא לעשות סעודה של ממש, משהו מיוחד ומכובד?
התשובות לשאלות האלה תלויות בטעם המצווה. כשנבין למה ציוותה התורה לאכול, נבין גם איך לאכול. ונראה שהטעם משנה הרבה מאוד בהבנת המצווה, ויש לו גם השלכות להלכה ולמנהג.
עיקר הסעיף: יהודי שילם הון על הדג האחרון בשוק, כי זו הפעם היחידה בשנה שה' ציווה עליו לאכול.
יש סיפור מפורסם, שמופיע במדרש עתיק. יהודי אחד בחוץ לארץ הלך לשוק בערב יום הכיפורים לקנות דג, מאכל שמכבד מאוד את הסעודה. נשאר בשוק רק דג אחד. באותו רגע הגיע גם משרתו של המלך, שנשלח לקנות דג לשולחן המלך.
התחילה תחרות. המשרת הציע מחיר, היהודי הציע יותר. המשרת הכפיל, והיהודי הכפיל שוב. המחיר עלה ועלה, עד שהמשרת אמר: יש גבול. המלך לא ירצה דג שעולה סכום כזה. והיהודי קנה את הדג.
בסעודה שאל המלך: איפה הדג? סיפר לו המשרת מה היה. המלך כעס, ציווה להביא את היהודי ושאל אותו: איך העזת לקחת את הדג שלי? ענה היהודי: אדוני המלך, אנחנו איננו בעלי תאווה. יש לנו יום אחד בשנה, יום קדוש מאוד, שבו ציווה אותנו ה' לצום, כי הוא מטהר אותנו מכל העוונות. ויום לפני כן אנחנו עושים סעודה של שמחה לכבוד היום. כמעט אין בשנה פעם אחרת שבה ה' ציווה עליי במפורש לשבת ולאכול. איך לא אשקיע בזה?
המלך שמע, ושחרר אותו לשלום. ובעקבות הסיפור הזה נוהגים בקהילות רבות לאכול דגים בסעודת הבוקר של ערב יום הכיפורים.
עיקר הסעיף: מן הסיפור רואים שהמצווה היא סעודה של כבוד ושמחה, לא סתם מילוי הבטן.
שימו לב מה עשה אותו יהודי. אילו היה צריך רק "לאכול", היה יכול להסתפק בכל דבר. לא היה חסר לו מה לאכול – לחם, תבשיל פשוט, כל מה שיש בבית. ובכל זאת שילם הון עתק על דג אחד. למה? כי הבין שהמצווה איננה למלא את הבטן, אלא לעשות סעודה רצינית, מכובדת, משמחת.
וכך באמת כותבים הספרים. השל"ה הקדוש מביא בשם רבי משה קורדובירו, בעל "תומר דבורה", שהיה מגדולי המקובלים בצפת: דרך כל ישראל לשמוח בערב יום הכיפורים ולתקן סעודה יפה, וכן הדין. לא אכילה בחטף, אלא שמחה וסעודה.
ומה הטעם? כאן מגיע יסוד גדול מספר הזוהר, שמסביר מה התפקיד של השמחה בכל מצווה, ולמה יום הכיפורים זקוק לה במיוחד.
עיקר הסעיף: מצווה עולה לשמיים בשתי כנפיים, יראה ואהבה; בלי שמחה היא אינה יכולה לפרוח.
הזוהר מסביר שכדי שמצווה תעלה לשמיים, היא צריכה שתי כנפיים. ציפור אינה יכולה לעוף עם כנף אחת. אין לה שיווי משקל, והיא נופלת. כך גם מצווה: היא צריכה שתי כנפיים – יראה ואהבה. והאהבה באה לידי ביטוי בשמחה. אם אין שמחה, המצווה אינה יכולה לפרוח לשמיים.
ושואל הזוהר: מה נעשה עם מצוות התשובה ביום הכיפורים? האדם עומד כל היום ואומר "חטאתי, עוויתי, פשעתי". הוא מודאג, עצוב, מתחרט. איך יפרחו המצוות של יום כזה לשמיים, אם חסרה להן כנף השמחה?
התשובה שמובאת בשל"ה: יום הכיפורים הוא יום של דאגה. כל ישראל תלויים באביהם שבשמיים, ומחכים לראות שיוציא לאור משפטם. ביום עצמו קשה לשמוח. לכן הקדימו את השמחה אל המצווה. ציווה עלינו בוראנו לעשות שמחה גדולה בערב יום הכיפורים, כדי שתהיה גם כנף של שמחה לכל העבודה של היום הקדוש.
עיקר הסעיף: הסעודה של ערב יום הכיפורים היא שמחה על כך שמחר ה' מטהר אותנו מכל העוונות.
על מה שמחים? על כך שמחר, בעזרת ה', הקדוש ברוך הוא מטהר אותנו מכל העוונות. האדם נעשה טהור, עם לב חדש. זו סיבה גדולה מאוד לשמחה, וזו השמחה שבסעודה.
בזה הפך השל"ה את מצוות האכילה למצוות שמחה. ולפי זה מובנות התשובות לשאלות ששאלנו קודם. המצווה איננה להכניס לגוף כמה שיותר, ולא לכרסם לאורך היום. המצווה היא לעשות סעודה שמשמחת. כמו אותו יהודי שרצה דג, כל אדם לפי עניינו: מה שמשמח אותו ומכבד את היום.
מן הטעמים גם עולות שאלות להלכה, למשל לגבי מי שאינו יכול לצום מסיבה רפואית. האם גם הוא מקיים את מצוות הסעודה, ובאיזה אופן? הדבר תלוי בהבנת טעם המצווה, ובשאלות כאלה צריך לברר את ההלכה למעשה עם רב. העיקר לענייננו: הסעודה היא חלק מעבודת היום, ולא רק הכנה גופנית לצום.
עיקר הסעיף: כשאי אפשר לעשות סעודה בזמנה, אפשר להקדים אותה – כפי שמקדימים את שמחת יום הכיפורים לערבו.
הרב סיפר שפעם היו צריכים להקדים סעודת בר מצווה, כי מסיבה מסוימת לא היה אפשר לעשות אותה ביום שבו נעשה הנער בר מצווה. ורב אחד אמר שיש לו מקור מפורש לכך שאם אי אפשר לעשות סעודת מצווה בזמנה, מותר להקדים אותה.
והראיה: כאן. יום הכיפורים צריך סעודה של שמחה, אבל ביום עצמו אי אפשר לאכול. מה עושים? מקדימים את הסעודה לערב יום הכיפורים. הנה לנו מפורש שאם אי אפשר בזמן, אפשר גם להקדים את שמחת המצווה.
וממשיך השל"ה ואומר שראוי לתקן את הבית בערב יום הכיפורים, בשולחן מלא בברכת ה', לשמוח בו שמחת מצווה. לפרוש מפה לבנה, להביא חלה כמו בסעודת חג, ולהכין מטעמים: דגים, בשר ומה שמשמח. לא לאכול סתם על השולחן, אלא לעשות סעודה של ממש.
עיקר הסעיף: השל"ה מבאר: רק מי ששמח בתשיעי, צום העשירי שלו מתקבל, ולכן נחשב לו כאילו התענה שניהם.
ועכשיו מובן גם הפירוש של "כאילו התענה תשיעי ועשירי". השל"ה מבאר: הצום של יום העשירי לבדו אינו נרצה כל צורכו, משום שהוא דאגה על גבי דאגה. אבל מי ששמח בתשיעי, הצום שלו בעשירי מתקבל. נמצא שהשמחה של התשיעי היא שגורמת שהצום של העשירי יתקבל.
לכן מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. האכילה בתשיעי איננה רק תוספת לצום, היא חלק ממנו. בזכותה הצום עולה לשמיים בשתי כנפיים. בלעדיה, כביכול, הצום חסר והתשובה אינה מתקבלת במלואה.
זה יסוד יפה מאוד: יש מצוות שהשמחה איננה קישוט שלהן, אלא התנאי שלהן. ויום הכיפורים, דווקא משום שהוא יום של יראה ודאגה, צריך את השמחה יותר מכל יום אחר. ומפני שביום עצמו אי אפשר לשמוח בסעודה, נותנים לו את השמחה בערבו.
עיקר הסעיף: בעל התשובה מחכה ליום הכיפורים כמו מי שמחכה למחילת חוב, ושמח כשמגיע זמן כפרתו.
רבנו יונה, בספרו שערי תשובה, כותב גם הוא על האכילה בערב יום הכיפורים, ובצורה מעניינת מאוד. הוא מתאר אדם שעבר עבירה ועשה תשובה. הוא דואג על עוונו, ומחכה שיגיע יום הכיפורים, כדי שיתרצה לה'. כמו אדם שחייב חוב גדול ומחכה ליום שבו ימחלו לו.
למה הוא מחכה כל כך? כי רצונו של בורא עולם הוא חיי הנפש, כמו שנאמר: "חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ". ביום הכיפורים זוכה האדם שה' אוהב אותו מחדש, שמח בו ומרוצה ממנו.
ויש כאן נקודה עדינה. לפעמים תשובה מביאה רק מחילה. כמו שני אנשים שאחד אומר לשני: "מחלתי לך", אבל עדיין אין ביניהם אהבה. אדם צריך לא רק כפרה, אלא גם טהרה – כאילו לא היה כלום, ומתחילים אהבה מחדש. זה מה שיום הכיפורים נותן: לא רק סגירת חשבון, אלא חידוש של קרבה ואהבה.
עיקר הסעיף: יש תקופות שבהן מרגישים במיוחד את אהבת ה', ויום הכיפורים הוא זמן כזה לכל יחיד.
יש זמנים שבהם אדם מרגיש את אהבת בורא עולם בצורה גלויה. הרב הביא התבטאות של אדם חשוב, אחרי מתקפת הטילים מאיראן: הוא אמר שלא ראה בחייו גילוי כזה של אהבת ה' לעם ישראל כמו בתקופה הזאת. ניסים יום אחרי יום, דברים שאיש לא דמיין.
גם המלחמה בלבנון הובאה כדוגמה. במשך חודשים חששו להיכנס לשם, פחדו להסתבך לשנים ארוכות. ובסוף נכנסו, ברוך ה', וראו ניסים שקשה לתאר. כך נראית אהבה של בורא עולם כשהיא מתגלה.
וזה מה שקורה לכל יחיד ביום הכיפורים: הקדוש ברוך הוא מגלה לו את אהבתו. לכן, אומר רבנו יונה, אמרו שהקובע סעודה בערב יום הכיפורים כאילו נצטווה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם. כי הוא מראה את שמחתו בהגיע זמן כפרתו. והשמחה הזאת עצמה מעידה על דאגתו לאשמתו ועל רצונו האמיתי להיטהר.
עיקר הסעיף: רבנו יונה מלמד ששכר השמחה במצוות גדול מאוד, ולכן מקדימים לצום סעודה של שמחה.
רבנו יונה מוסיף טעם שני: בשאר הימים טובים קובעים סעודה לשמחת המצווה, כי שכר השמחה במצוות גדול מאוד. וכך נאמר בתוכחה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". ומפני שביום הכיפורים חייבים לצום, ואי אפשר לקבוע בו סעודה, קובעים סעודת שמחת המצווה בערבו.
הביטוי שלו חזק: שכר השמחה במצוות "יגדל וישגא מאוד". השמחה יכולה להציל אדם מצרות רבות.
ובעל התניא מבאר רעיון דומה בפסוק "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה". כשיש אהבה בין שניים, שוכחים הרבה פגמים. כך כשיהודי עושה מצוות בשמחה, גם אם יש לו דברים רבים שאינם בדיוק בסדר, השמחה מכסה על הכל, כי יש אהבה. אבל כשאין שמחה, נפרעים על כל מה שהיה.
לכן רצה הקדוש ברוך הוא שביום הכיפורים תהיה לנו שמחה במצוות, ותיקן לאכול בערב יום הכיפורים, כדי שאדם ישמח מאוד מאוד.
עיקר הסעיף: המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין רקד לבדו בחדרו לפני נעילה, מרוב שמחה על הטהרה.
ומכאן שאלה: האם יש מצווה לשמוח גם ביום הכיפורים עצמו? בדרך כלל קשה. הגוף חלש, אין אוכל. אבל זה יום גדול מאוד, שבו האדם נעשה קרוב לבורא עולם וטהור. מסופר על המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, שהיה ירא שמיים עצום – בישיבת מיר בגלותה בשנחאי, ואחר כך משגיח בישיבת פוניבז' שנים רבות.
פעם, ביום הכיפורים, בהפסקה הקצרה שבין מנחה לנעילה, ראו אותו עוזב את היכל הישיבה והולך לחדרו. כמה בחורים סקרנים תמהו: מה יש למשגיח לעשות בחדר לפני נעילה? הלכו והציצו. וראו שהעמיד כיסא באמצע החדר והתחיל לרקוד סביבו בהתלהבות עצומה, ושר: "אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם".
אחרי יום הכיפורים שאלו אותו. הוא ענה: אתם יודעים מה זה חטא? זה דבר נורא, אי אפשר לדמיין כמה עבירה חמורה. והנה מגיע יום שבו הקדוש ברוך הוא מוחל וסולח על דברים כאלה, ועושה את האדם טהור. איך אפשר לא לשמוח ביום כזה? לא יכולתי להתאפק. בתוך הישיבה לא היה נעים לי, אז יצאתי לחדר.
עיקר הסעיף: מי שמחכה שהצום ייגמר מאבד הרבה; צריך לשמוח בצום ואף לרצות שיימשך.
בספר יסוד ושורש העבודה יש מאמר מעניין מאוד, שמתאר איך אדם צריך לעבור את הצום. אדם רגיל, כשהוא צם, סופר את השעות: מתי כבר ייגמר? מתי זה ייגמר? הלשון של המאמר מדהימה, וכדאי מאוד לקרוא אותו בפנים.
הוא כותב שראוי לאדם במהלך הצום לרצות, להפך, שהצום יימשך, שיזכה לעוד זמן של עבודה. אדם ששמח בצום – הצום שלו שווה עד אין ערוך. ואדם שמחכה "מתי זה כבר ייגמר" וסופר את הרגעים – מאבד הרבה מאוד.
יש מי שנהגו לפי זה גם אחרי הצום. בישיבות היו קבוצות של בחורים שאחרי נעילה לא רצו מיד לאכול. הם הלכו לחדר צדדי, חיכו מעט, שרו כמה שירים והתפעלו מן היום שעבר. לא ריקוד סתמי, אלא שמחה על הטהרה שזכו לה.
ובאמת, מי שמבין מה קורה ביום הכיפורים, מבין שאין זה רק יום של רעב, אלא יום של מתנה. מי שמקבל מתנה יקרה אינו ממהר לסיים את הרגע שבו היא ניתנת לו. הוא רוצה להאריך בו, ליהנות ממנו, להרגיש אותו. כך גם בצום: כל שעה נוספת היא עוד שעה של קרבה, עוד הזדמנות לבקש, עוד רגע של טהרה. מי שמסתכל כך על היום, מגלה שגם הרעב נעשה קל יותר.
עיקר הסעיף: ביום הכיפורים ה' מטהר את המידות, ונותן לאדם לב חדש – וזו סיבה גדולה לשמחה.
יש פירוש נוסף ויפה למילים "לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם". יש דברים שאדם יכול לשנות בעצמו בתשובה. אבל יש דברים שקשה לו מאוד לשנות. לכל אדם יש משהו שתוקע אותו: יש מי שקשה לו לאהוב, יש מי שקשה לו להתרכז ולכוון בתפילה, יש מי שמלא דאגות ופחדים. כל אדם היה רוצה לב רחב, אוהב, רגוע, שמח, בלי פחד.
"לפני מי אתם מיטהרין" – זו העבודה של האדם. "ומי מטהר אתכם" – זה הקדוש ברוך הוא. ביום הכיפורים הוא עושה טהרה לאדם, והופך אותו לבעל מידות אחרות. יש אנשים שעשו בחייהם מהפך שקשה להבין – מאנשים רחוקים לגמרי נעשו לומדי תורה ויראי שמיים. וגם אדם רגיל, שאינו רחוק, יכול לעשות שינוי של ממש בחייו.
ביום הכיפורים הלב נעשה טהור. האדם יכול לקבל תכונות חדשות, לב חדש, כמו שנאמר: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים". ואחד הדברים שעוזרים לטהרה הזאת הוא השמחה: כשאדם שמח ביום הכיפורים, היום יכול לטהר אותו הרבה יותר.
עיקר הסעיף: גם לשיטת חכמים, מספיק רצון אמיתי להשתנות כדי שהיום יכפר, וככל שהאדם שמח – הטהרה גדולה יותר.
המשנה מביאה מחלוקת: האם יום הכיפורים צריך תשובה? רבי אומר: עיצומו של יום מכפר, אפילו לא עשה אדם תשובה. וחכמים אומרים: בלי תשובה, יום הכיפורים אינו מכפר.
המשגיח ביאר שאין להבין את המחלוקת בצורה קיצונית, כאילו חכמים דורשים תשובה שלמה בכל פרטיה – וידוי, חרטה, קבלה לעתיד. גם חכמים מודים שעיצומו של יום מכפר. רק מה? אם האדם אינו רוצה לחזור בתשובה כלל, הרי הוא כמו טובל ושרץ בידו, ואי אפשר לטהר אותו. אבל אם הוא רוצה מעט – רוצה להתקרב, רוצה להיות אדם אחר, גם אם עדיין קשה לו – זה כבר מספיק כדי שהיום יכפר.
ולכן, ככל שאדם שמח יותר ביום הכיפורים, שמח שמגיע לו יום כזה של טהרה, כך הטהרה מסוגלת לפעול בו יותר.
עיקר הסעיף: ביום הכיפורים אפשר לזכות גם במעלת המצווה שבצער וגם במעלת המצווה שבשמחה.
יש שני מאמרים שנראים כסותרים. נאמר: טוב אחד בצער ממאה שלא בצער. ונאמר גם: טוב אחד בשמחה מאלף שלא בשמחה. איך שניהם נכונים? צריך להבין ש"בצער" אין פירושו בעצבות, אלא במאמץ: מצווה שאדם התאמץ בשבילה, שכרה גדול הרבה יותר.
ביום הכיפורים אדם יכול לזכות בשני הדברים יחד. הוא צם, וזו מצווה שיש בה מאמץ וצער. והוא גם שמח, כי הוא מבין מה הוא זוכה ביום הזה: איזו טהרה אדירה, איזו דבקות בה'. הצום איננו צער לשם צער. המטרה היא שעל ידי הצום אדם שוכח את הדברים הגשמיים ונדבק בבורא עולם.
מי שצם מתוך שמחה – זוכה לשתי המעלות. ונזכה שיתקיים בנו הפסוק: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם". הנבואה הזאת של יחזקאל נאמרה על הגאולה, על התקופה שלנו, שבה נראה איך כולם רוצים את בורא עולם וחוזרים אליו, ונזכה לניסים ולנפלאות ולטהרה שלמה.